מגנזיום הוא יסוד כימי מקבוצת המתכות, המצוי ביצורים חיים (כ-50% ממנו נמצא בעצם והיתרה באיברים אחרים ובתאי הרקמות) וחיוני לבריאותם. למגנזיום יש השפעה מטיבה על תפקודן של מערכות רבות בגוף – מערכת כלי הדם, העצמות, מערכת העצבים ומערכת החיסון. בטבע המגנזיום מזוהה עם תרכובת הנקראת כלורופיל, אשר מעניקה לצמחים את צבעם הירוק ולכן אחת הדרכים לצרוך מגנזיום בתצורתו הטבעית היא על ידי צריכת תרד.
המגנזיום משתתף בתהליך ייצור החלבונים, תורם להגברת התנועתיות במעיים, מסייע בנטרול חומציות הקיבה ומשתתף בשעתוק הגנים. כמו כן המגנזיום תורם לוויסות פעולות חיוניות בגוף לרבות שמירה על לחץ דם תקין ויסות רמות הסוכר בדם, שמירה על קצב תקין בפעולת שריר הלב. מחסור במגנזיום מעלה את החשש להתפתחות של בעיות בריאותיות כמו אובדן תיאבון, בחילות והקאות, עייפות, חולשה, התכווצות שרירים נימול (במחסור קיצוני) ומעלה את הסיכון סיכון ללקות בשבץ מוחי, אירוע לב (דום לב) התפתחות סוכרת, התפתחות טרשת עורקים אוסטאופורוזיס ולחץ דם גבוה. צריכה מבוקרת, קבועה ותקינה של מגנזיום מסייעת לשמור על תפקודי הגוף.
כמות המגנזיום הנחוצה לגוף האדם עומדת על: 30 מ”ג לתינוקות, 40 מ”ג לילדים, בין 410-420 מ”ג לגברים, בין 320-360 מ”ג לנשים (כולל נשים מניקות) כאשר נשים הרות נדרשות ל- 360-400 מ”ג ביום. בעבר ניתן היה לקבל את עיקר המגנזיום מצריכה של מזונות מן הצומח וכן משתייה של מי ברז, ראוי להדגיש כי מגנזיום המתקבל ממים זמין יותר למחזור הדם ביחס למגנזיום שמקורו במזון. בעבר מי הברז הכילו ריכוז גבוה של מינרלים אך כיום כאשר מאגרי המים נמהלים במים מותפלים חל דילול בריכוז המינרלים שעלול להביא למחסור במגנזיום ולסכן אוכלוסיות בעלות מערכת חיסונית חלשה.
